View סיפור החיים של בסתא in a larger map
סבתא חוה נולדה בעיירה בלד בהונגריה בתאריך 26.1.1924 ולמדה בביה"ס היסודי היהודי בבלד ואז, בחטיבה, עברה לשנתיים ב-Vác ושנתיים ב-Sárvár. את התיכון העבירה בבודפשט.
כשהייתה ילדה להוריה הייתה את מפעל וחנות הטקסטיל הגדולה ביותר בעיירה בלד. ליהודים הייתה קהילה וחברה משלהם, יחד עם יחס טוב עם השכנים הנוצרים. הם התארחו אחד אצל השני באירועים כמו הצגות, מופעים. נבחרת הכדורגל של העיירה בלד הכילה שני שחקנים יהודים. הייתה קהילה יהודית דתית וכל האירועים היו אירועים מסורתיים יהודיים. חתונות, בריתות, בר מצוות, לוויות ושבעה.
אך לאחר כמה זמן התהפך הדבר. היחס כלפי המשפחות היהודיות הפך להיות נוקשה- רוב הגברים נשלחו לגדודי עבודות כפייה תחת השגחה של חיילים הונגריים, כאשר חלק גדול מהם היו אנטישמיים סדיסטיים. אלה שהיו יהודים סומנו ע"י סרט צהוב ואלו שהתנצרו או נוצרים משורשים יהודיים סומנו בסרט לבן. אבא של חוה לא הלך לגדוד עבודות כפייה כי היה נכה מלחמה ממלחמת העולם הראשונה.
הונגריה תמיד הייתה מדינה אנטישמית. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוצא חוק בהונגריה שמגביל את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות (וזה היה לפני עלייתו של היטלר לשלטון). יחד עם זאת, היחסים האנושיים בעיירה וברוב המקומות היו טובים. אמנם ליהודים הייתה תהילה, הקהילה היהודית עם המסורת, ההרגלים, הבישולים ובעיקר החברה בנפרד מן הגויים אבל היחסים עם הגויים היו טובים ונדיבים. כל זה השתנה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 בגרמניה. הפרופגנדה האנטישמית הגרמנית מצאה את דרכה להונגריה. הממשלה הייתה ימנית אנטי- יהודית ובשנת 38' חוקקו את חוקי ההגבלה הראשונים נגד היהודים. כמובן זה השפיע על החיים היומיומיים בכפר בערים ובעיתונות. יותר ויותר הייתה הסטה נגד היהודים ובשנת 39' וב-41' הביאו חוקים חדשים נגד היהודים מה שמאוד הגביל את אפשרויותיהם של היהודים, גם מבחינה כלכלית ופוליטית. בעיירה של סבתא חוה גם הייתה הסטה והיה דבר רגיל שבלילה שברו חלונות של בתים יהודיים.
אחרי שהגרמנים כבשו את הונגריה ב-19/3/1944 החוקים נגד היהודים החריפו בצורה מאוד משמעותית. אסור היה לנסוע ברכבת, תפסו הרבה יהודים פעילים בקהילה, היו רדיפות ברחוב ומ-5/4 היהודים חויבו לשאת כוכב צהוב. אח"כ התחילו הגטאות. כל האוכלוסייה היהודית היו חייבים לגור בגטו שזה היה מאוד צפוף והיה אסור לצאת משם. הגטו הראשון שבו הייתה חוה היה בעיירה שלה איפה שהחליטו על כמה בתים יהודיים שיכללו בגטו. הבית של משפחתה של חוה היה מן הבתים הללו ובבית של משפחתה גרו 8 משפחות בזמן הגטו. הדירה של משפחתה הייתה חדר הילדים. המטבח היה משותף. אחרי כמה שבועות בגטו בלד העבירו אותם לגטו בעיר הגדולה הקרובה שנקראת סומבטהיי Szombathely בהצטופפות ענקית של שמונים איש בקרון ברכבת. הצפיפות הייתה קשה גם בעיר. באותו זמן שהקימו את גטו בלד הקימו את גטו סומבטהיי שזה היה רק רחוב אחד ארוך ושם היו כל יהודי סומבטהיי. באותו זמן שהם הועברו לגטו סומבטהיי העבירו גם את היהודים מעוד שלוש גטאות לאותו רחוב אז הצפיפות הייתה נוראית. אחרי 3 שבועות הועברה סבתא חוה מהגטו לבית חרושת נטוש ומשם נשלחה יחד עם משפחתה למחנה אושוויץ.
שוב הכניסו אותם לקרונות רכבת ריקים לחלוטין שמונים איש בקרון, דלי אחד לצרכים ודלי אחד למים,מה שרק לפעמים היה. כך נסעו חמישה ימים עד שהגיעו לאושוויץ ובשער היה שלט גדול שאומר "העבודה משחררת". כשהגיעו קודם נפרדו נשים וגברים ואמרו שילדים עד גיל 12 יכולים להישאר עם אימם. המשפחה הטלבתה מי יישאר כי אחיה של סבתא חוה היה בדיוק בן 12, אז הם החליטו שעם אמא יהיה לו אולי יותר טוב. הם הלכו בשורות של שלושה וסבתא הלכה עם אימה ואחותה ומאחוריהן הלכו אחיה חברו ואמא של חברו. כשהגיעו אל האדם שמחליט על חיים או מוות, ד"ר מנגלה, הוא סימן לסבתא חוה, לאימה ולאחותה ללכת ימינה. לאחר מכן הוא שאל של מי הילד, הכוונה לאחיה של סבתא, אמרה אימה שהוא שלה, והחבר של אחי היה עם אימו. ד"ר מנגלה העביר את אימה שכבר הייתה בצד ימין לצד שמאל והיא הלכה עם אחיה של חוה ישר לתאי הגזים. הן לא ידעו מה עלה בגורלם. לאחר שהגיעו הלכו להתרחץ ואחרי מקלחת חמה יצאו בלי בגדים וגילחו את ראשן וכל אחת קיבלה שמלה אבל לא לבנים. אז הלכו לצריפים גדולים וריקים שמחולקים לחדרים ובכל חדר הכניסו אנשים בצפיפות שהיה קשה אפילו לשבת על הרצפה ואם רצו לישון ישנו בתנוחת כפיות דחוסה וכשמישהו רצה להתהפך כל השורה התהפכה. במשך היום עמדו בנות המחנה בחוץ על אבנים. לא היו להן שירותים. רק הייתה שדרה של דליים עם קרש מעל וזה היה השירותים שלהן. תמיד היו שורות ארוכות לפני השירותים. הסבל הכי גדול שהיה יותר גדול מרעב אפילו היה הצימאון. שלוש פעמים ביום היו עומדים שעות בשורות של חמישה. לכל חמישייה נתנו סיר. פעמיים ביום מילאו אותו במים ופעם ביום במזון שנקרא dürrgemüse והיה עשוי מירקות מיובשים וטעמו היה מגעיל. כל אחד מהחמישייה לקח כמה לגימות. החמישייה של סבתא חוה חילקו את הלגימות באופן שווה. בימים גשומים היו נשארים בצריפים. בתוך הצריפים היו נזילות בגלל הגגות הגרועים.
יחד עם זה אף אחת לא איבדה את מצב רוחה. שיחקו משחקי מחשבה כולל טריוויה, ניחושים ואפילו סיפרו בדיחות. מידי פעם היו עושים סלקציה ולוקחים בנות בכושר גופני טוב וסיפרו שלוקחים אותם לעבוד. אחרי חמש שבועות באושוויץ אחותה וחוה נלקחו לרכבת למחנה עבודה לאלנדורף. שם היו תנאים הרבה יותר טובים מאושוויץ. באלנדורף לכל אחת מיטה ושמיכה משלה. היה להן שק גדול עם קש והן הכינו מזרונים. לכל אחת צלחת וכף משלה, ואחרי אושוויץ זה היה ממש גן עדן! (כך סיפרה לי סבתא) באלנדורף היו 1,000 נשים הונגריות. לאחר כשבוע הקימו קבוצות של פועלות לעבודות שונות וסבתא ואחותה נשלחו למפעל לתחמושת. שם, נתנו להן למלא את הפגזים בחומר נפץ וכך עבדו 12 שעות ביום, והדרך לבית החרושת הייתה 5 ק"מ. הן הלכו לשם ברגל. ימי ראשון לא הייתה עבודה. אז עשו את הכביסה והתחילו להתפתח חיי חברה. היו שם שני חוגים. אחד היה חוג ספרות הונגרית והשני היה ציונות. סבתא חוה הייתה פעילה בשני החוגים.
תחילה היה מזון מספק במחנה אלנדורף אבל לאחר מכן זה נהיה יותר ויותר רע. הן עבדו יחד עם הרבה פועלים זרים: הולנדים, צרפתים, יוגוסלבים וכו'. הן שמעו מהפועלים מה קורה בעולם ושאויבי גרמניה מתקדמים בכל החזיתות וזה עודד אותן להחזיק מעמד. יום אחד בחודש מרץ לאחר שיצאו לעבוד הכריזו שבאותו ערב הן תצאנה ממחנה העבודה. הן התכוננו כמה שיכולו ובערב התחילו ללכת ברגל. הן שמעו שלוקחים אותן לבוכנוולד. שלושה לילות הלכו. אחרי שלושה ימים סבתא חוה ואחותה ראו שתמיד פחות אנשי SS (חיילים אכזריים סדיסטים) שומרים עליהן. כנראה שאנשי ה-SS ברחו כי חששו מהאמריקאים המתקרבים. ואז הגיע היום שהכול התפרק והן החילטו שבאותו היום הן תברחנה.
הן היו 8 בנות בקבוצה שנכנסנו ליער. זה היה באביב. בקבוצה הי רעב עז כל כך עד שאכלו ניצנים מעצים. הן ברחו והיו ביער יומיים שלושה עד שהחליטו להיכנס לכפר הסמוך. הן ידעו שהגרמנים מודעים לכך שאת מלחמת העולם השנייה אין להם סיכוי לנצח. הקבוצה של סבתא חוה ואחותה קיוו שיוכלו למצוא מזון כי הרעב היה כבד מאוד. הן נכנסו לבית של משפחה בכפר דיליך ואמרו שהן פועלות הונגריות לא יהודיות ושהפגיזו את בית החרושת שלהן ושהן מחפשות עבודה. חילקו אותן בין האיכרים של הכפר והן עבדו קצת עד שהגיעו האמריקאים.
קודם הן גרו בכפר הקטן דיליך אבל לא אצל האיכרים אלא בטירה של רוזן הכפר, ע"פ הוראות של חיילים אמריקאים. הן חשבו שיהיה משעמם לגור בכפר בלי לעשות כלום אז חיפשו עבודה ומצאו עבודה בשדה תעופה אמריקאי ששמו פריצלר. הן עבדו במרכזיית הטלפונים. היא ואחותה דיברו אנגלית כי עוד בבית לקחו שיעורים פרטיים. מי שלא ידע אנגלית עבד במטבח או בניקיון. בתקופה שהיו שם היא, אחותה ועוד 3 מהחברים שלנו הם נסעו להונגריה. חוה רצתה להיות בטוחה שאין שם אף אחד. זו הייתה נסיעה מלאת הרפתקאות כי הן נסעו בלי כסף ובלי מסמכים. בדרך הן נכנסו לסלובקיה לעיירה איפה שאימה של חוה נולדה ושם בבית של סבא פגשו את אח ואחות של אימה ושתי בנות דודות שלה. זה היה מפגש מלא התרגשות. שמחה על הפגישה ועצב על מי שלא חזר.
הן שמעו שמועות על מה שקרה ליהודים. היו רשימות של האנשים שניצלו. סבתא חוה נסעה לכל מקום ששמעה שיש בו רשימה של ניצולים. היא שמעה שיש ריכוז גדול של ניצולים במחנה ריכוז ברגן בלזן אז היא נסעה לשם. הן היו 4 בנות כשנסעו לשם. לצערה הרב של חוה היא לא מצאה אף קרוב משפחה שלה ואפילו לא פגשה אנשים מחייה הקודמים. בני המשפחה היחידים שנשארו בחיים לאחר השואה היו רק אחותה, אח ואחות של אימה ושתי בנות דודות שלה מבודפשט. בברגן בלזן היה משרד של ג'וינט (JOINT) שעסקו באיחוד משפחות. בעזרתם הצליחה ליצור קשר עם משפחתה באורוגוואי שבדרום אמריקה. היא ואחותה שלחו להם מכתבים והם ענו והזמינו אותן להיות איתם בדרום אמריקה. הם סידרו להן כרטיס אונייה וויזה של אורוגוואי. אח"כ בעזרת הג'וינט הן נסעו לפריז ולאחר 5-6 חודשים שחיכו לוויזה הפליגו למונטבידאו שבאורוגוואי.
במהלך השואה חוה סבלה סבל שאין כמוהו לתאר. כמובן שזה יישאר וייחתם למשך כל חייה וחוזר הרבה בחלומותיה. האובדן של משפחתה הוא משהו שהיא לא תשכח וילווה אותה עד הקבר. הזיכרונות שלה לא תמיד שליליים. היא ראתה בין החברים הרבה רצון טוב לעזור לזולת ומה שנראה לה הכי חשוב שהאנשים בנסיבות הכי גרועות שמרו על התקווה, על הרוח ועל המוסר. הרצון של הגרמנים להפוך אותם לחיות טרופות לא הצליח והם נשארו בני אדם.
לאחר השואה נסעה סבתא חוה עם אחותה בבי למונטבידאו באורוגוואי בדרום אמריקה, שם היו אחיות של אבא שלהן. המשפחה שלהן במונטבידאו סידרו להן וויזה וכרטיס אנייה וכך הגיעו מאירופה לדרום אמריקה. שם התחתנה סבתא חוה עם סבא דב שוורץ ז"ל. הם גרו בבואנס איירס בארגנטינה שם נולדו להם שני בנים: אביגדור (טומס חוליו) ויהודה (אדוארדו לואיס), אבא שלי. בשנת 54' עלו על אנייה עם ילדיהם בני 3.5 ושנה וחצי וסבתא חוה וסבא דב הגיעו ארצה והתיישבו במושב צפרייה.
סבתא עלתה לארץ ישראל כי כל הזמן רצתה להגיע לארץ וכתבה לדודה שלה מכתבים שהיא רוצה לבוא ארצה ואז דודה שלה ענתה לה שכולנו ציונים שרוצים לעלות לארץ אבל לאחר תקופת השואה אותה עברו היא ואחותה מגיע להם לבוא למונטבידאו ולקבל פינוק. בתקופה שהייתה בדרום אמריקה שני בני דודים שלה עלו לארץ. אחד כמתנדב במלחמת השחרור בשנת 48' והשני אחרי הכשרה עם קבוצת בני עקיבא. סבתא חוה ראתה את דאגותיהם וכאבי הלב של ההורים ואז החלטתה הייתה שהילדים שלה ילכו איתה ולא יעזבו אותה לבד.
סבתא חוה ובעלה היו ציוניים והוא היה ממקימי בני עקיבא בבואנוס איירס. הם החליטו לעלות ארצה מתי שאביגדור היה צריך ללכת לגן וסבתא לא רצתה להכניס אותו לגן של גויים. (היא, בעלה וילדיה גרו ברובע שלא היו בו הרבה יהודים.)
סבתא חוה ומשפחתה עלו לארץ בשתי אוניית- אחת מבואנוס איירס לג'נובה באיטליה ומג'נובה לחיפה בישראל. ההפלגה הראשונה נמשכה כחודש והיא הייתה עם שני ילדיה הצעירים. למזלה, היו שם מאה שמרטפים (משפחתה היו המשפחה היחידה עם ילדים והייתה שם קבוצה של מאה נערים/ נערות שבאו לשנה למכון מדריכי חו"ל).
כשהייתה ילדה להוריה הייתה את מפעל וחנות הטקסטיל הגדולה ביותר בעיירה בלד. ליהודים הייתה קהילה וחברה משלהם, יחד עם יחס טוב עם השכנים הנוצרים. הם התארחו אחד אצל השני באירועים כמו הצגות, מופעים. נבחרת הכדורגל של העיירה בלד הכילה שני שחקנים יהודים. הייתה קהילה יהודית דתית וכל האירועים היו אירועים מסורתיים יהודיים. חתונות, בריתות, בר מצוות, לוויות ושבעה.
אך לאחר כמה זמן התהפך הדבר. היחס כלפי המשפחות היהודיות הפך להיות נוקשה- רוב הגברים נשלחו לגדודי עבודות כפייה תחת השגחה של חיילים הונגריים, כאשר חלק גדול מהם היו אנטישמיים סדיסטיים. אלה שהיו יהודים סומנו ע"י סרט צהוב ואלו שהתנצרו או נוצרים משורשים יהודיים סומנו בסרט לבן. אבא של חוה לא הלך לגדוד עבודות כפייה כי היה נכה מלחמה ממלחמת העולם הראשונה.
הונגריה תמיד הייתה מדינה אנטישמית. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוצא חוק בהונגריה שמגביל את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות (וזה היה לפני עלייתו של היטלר לשלטון). יחד עם זאת, היחסים האנושיים בעיירה וברוב המקומות היו טובים. אמנם ליהודים הייתה תהילה, הקהילה היהודית עם המסורת, ההרגלים, הבישולים ובעיקר החברה בנפרד מן הגויים אבל היחסים עם הגויים היו טובים ונדיבים. כל זה השתנה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 בגרמניה. הפרופגנדה האנטישמית הגרמנית מצאה את דרכה להונגריה. הממשלה הייתה ימנית אנטי- יהודית ובשנת 38' חוקקו את חוקי ההגבלה הראשונים נגד היהודים. כמובן זה השפיע על החיים היומיומיים בכפר בערים ובעיתונות. יותר ויותר הייתה הסטה נגד היהודים ובשנת 39' וב-41' הביאו חוקים חדשים נגד היהודים מה שמאוד הגביל את אפשרויותיהם של היהודים, גם מבחינה כלכלית ופוליטית. בעיירה של סבתא חוה גם הייתה הסטה והיה דבר רגיל שבלילה שברו חלונות של בתים יהודיים.
אחרי שהגרמנים כבשו את הונגריה ב-19/3/1944 החוקים נגד היהודים החריפו בצורה מאוד משמעותית. אסור היה לנסוע ברכבת, תפסו הרבה יהודים פעילים בקהילה, היו רדיפות ברחוב ומ-5/4 היהודים חויבו לשאת כוכב צהוב. אח"כ התחילו הגטאות. כל האוכלוסייה היהודית היו חייבים לגור בגטו שזה היה מאוד צפוף והיה אסור לצאת משם. הגטו הראשון שבו הייתה חוה היה בעיירה שלה איפה שהחליטו על כמה בתים יהודיים שיכללו בגטו. הבית של משפחתה של חוה היה מן הבתים הללו ובבית של משפחתה גרו 8 משפחות בזמן הגטו. הדירה של משפחתה הייתה חדר הילדים. המטבח היה משותף. אחרי כמה שבועות בגטו בלד העבירו אותם לגטו בעיר הגדולה הקרובה שנקראת סומבטהיי Szombathely בהצטופפות ענקית של שמונים איש בקרון ברכבת. הצפיפות הייתה קשה גם בעיר. באותו זמן שהקימו את גטו בלד הקימו את גטו סומבטהיי שזה היה רק רחוב אחד ארוך ושם היו כל יהודי סומבטהיי. באותו זמן שהם הועברו לגטו סומבטהיי העבירו גם את היהודים מעוד שלוש גטאות לאותו רחוב אז הצפיפות הייתה נוראית. אחרי 3 שבועות הועברה סבתא חוה מהגטו לבית חרושת נטוש ומשם נשלחה יחד עם משפחתה למחנה אושוויץ.
שוב הכניסו אותם לקרונות רכבת ריקים לחלוטין שמונים איש בקרון, דלי אחד לצרכים ודלי אחד למים,מה שרק לפעמים היה. כך נסעו חמישה ימים עד שהגיעו לאושוויץ ובשער היה שלט גדול שאומר "העבודה משחררת". כשהגיעו קודם נפרדו נשים וגברים ואמרו שילדים עד גיל 12 יכולים להישאר עם אימם. המשפחה הטלבתה מי יישאר כי אחיה של סבתא חוה היה בדיוק בן 12, אז הם החליטו שעם אמא יהיה לו אולי יותר טוב. הם הלכו בשורות של שלושה וסבתא הלכה עם אימה ואחותה ומאחוריהן הלכו אחיה חברו ואמא של חברו. כשהגיעו אל האדם שמחליט על חיים או מוות, ד"ר מנגלה, הוא סימן לסבתא חוה, לאימה ולאחותה ללכת ימינה. לאחר מכן הוא שאל של מי הילד, הכוונה לאחיה של סבתא, אמרה אימה שהוא שלה, והחבר של אחי היה עם אימו. ד"ר מנגלה העביר את אימה שכבר הייתה בצד ימין לצד שמאל והיא הלכה עם אחיה של חוה ישר לתאי הגזים. הן לא ידעו מה עלה בגורלם. לאחר שהגיעו הלכו להתרחץ ואחרי מקלחת חמה יצאו בלי בגדים וגילחו את ראשן וכל אחת קיבלה שמלה אבל לא לבנים. אז הלכו לצריפים גדולים וריקים שמחולקים לחדרים ובכל חדר הכניסו אנשים בצפיפות שהיה קשה אפילו לשבת על הרצפה ואם רצו לישון ישנו בתנוחת כפיות דחוסה וכשמישהו רצה להתהפך כל השורה התהפכה. במשך היום עמדו בנות המחנה בחוץ על אבנים. לא היו להן שירותים. רק הייתה שדרה של דליים עם קרש מעל וזה היה השירותים שלהן. תמיד היו שורות ארוכות לפני השירותים. הסבל הכי גדול שהיה יותר גדול מרעב אפילו היה הצימאון. שלוש פעמים ביום היו עומדים שעות בשורות של חמישה. לכל חמישייה נתנו סיר. פעמיים ביום מילאו אותו במים ופעם ביום במזון שנקרא dürrgemüse והיה עשוי מירקות מיובשים וטעמו היה מגעיל. כל אחד מהחמישייה לקח כמה לגימות. החמישייה של סבתא חוה חילקו את הלגימות באופן שווה. בימים גשומים היו נשארים בצריפים. בתוך הצריפים היו נזילות בגלל הגגות הגרועים.
יחד עם זה אף אחת לא איבדה את מצב רוחה. שיחקו משחקי מחשבה כולל טריוויה, ניחושים ואפילו סיפרו בדיחות. מידי פעם היו עושים סלקציה ולוקחים בנות בכושר גופני טוב וסיפרו שלוקחים אותם לעבוד. אחרי חמש שבועות באושוויץ אחותה וחוה נלקחו לרכבת למחנה עבודה לאלנדורף. שם היו תנאים הרבה יותר טובים מאושוויץ. באלנדורף לכל אחת מיטה ושמיכה משלה. היה להן שק גדול עם קש והן הכינו מזרונים. לכל אחת צלחת וכף משלה, ואחרי אושוויץ זה היה ממש גן עדן! (כך סיפרה לי סבתא) באלנדורף היו 1,000 נשים הונגריות. לאחר כשבוע הקימו קבוצות של פועלות לעבודות שונות וסבתא ואחותה נשלחו למפעל לתחמושת. שם, נתנו להן למלא את הפגזים בחומר נפץ וכך עבדו 12 שעות ביום, והדרך לבית החרושת הייתה 5 ק"מ. הן הלכו לשם ברגל. ימי ראשון לא הייתה עבודה. אז עשו את הכביסה והתחילו להתפתח חיי חברה. היו שם שני חוגים. אחד היה חוג ספרות הונגרית והשני היה ציונות. סבתא חוה הייתה פעילה בשני החוגים.
תחילה היה מזון מספק במחנה אלנדורף אבל לאחר מכן זה נהיה יותר ויותר רע. הן עבדו יחד עם הרבה פועלים זרים: הולנדים, צרפתים, יוגוסלבים וכו'. הן שמעו מהפועלים מה קורה בעולם ושאויבי גרמניה מתקדמים בכל החזיתות וזה עודד אותן להחזיק מעמד. יום אחד בחודש מרץ לאחר שיצאו לעבוד הכריזו שבאותו ערב הן תצאנה ממחנה העבודה. הן התכוננו כמה שיכולו ובערב התחילו ללכת ברגל. הן שמעו שלוקחים אותן לבוכנוולד. שלושה לילות הלכו. אחרי שלושה ימים סבתא חוה ואחותה ראו שתמיד פחות אנשי SS (חיילים אכזריים סדיסטים) שומרים עליהן. כנראה שאנשי ה-SS ברחו כי חששו מהאמריקאים המתקרבים. ואז הגיע היום שהכול התפרק והן החילטו שבאותו היום הן תברחנה.
הן היו 8 בנות בקבוצה שנכנסנו ליער. זה היה באביב. בקבוצה הי רעב עז כל כך עד שאכלו ניצנים מעצים. הן ברחו והיו ביער יומיים שלושה עד שהחליטו להיכנס לכפר הסמוך. הן ידעו שהגרמנים מודעים לכך שאת מלחמת העולם השנייה אין להם סיכוי לנצח. הקבוצה של סבתא חוה ואחותה קיוו שיוכלו למצוא מזון כי הרעב היה כבד מאוד. הן נכנסו לבית של משפחה בכפר דיליך ואמרו שהן פועלות הונגריות לא יהודיות ושהפגיזו את בית החרושת שלהן ושהן מחפשות עבודה. חילקו אותן בין האיכרים של הכפר והן עבדו קצת עד שהגיעו האמריקאים.
קודם הן גרו בכפר הקטן דיליך אבל לא אצל האיכרים אלא בטירה של רוזן הכפר, ע"פ הוראות של חיילים אמריקאים. הן חשבו שיהיה משעמם לגור בכפר בלי לעשות כלום אז חיפשו עבודה ומצאו עבודה בשדה תעופה אמריקאי ששמו פריצלר. הן עבדו במרכזיית הטלפונים. היא ואחותה דיברו אנגלית כי עוד בבית לקחו שיעורים פרטיים. מי שלא ידע אנגלית עבד במטבח או בניקיון. בתקופה שהיו שם היא, אחותה ועוד 3 מהחברים שלנו הם נסעו להונגריה. חוה רצתה להיות בטוחה שאין שם אף אחד. זו הייתה נסיעה מלאת הרפתקאות כי הן נסעו בלי כסף ובלי מסמכים. בדרך הן נכנסו לסלובקיה לעיירה איפה שאימה של חוה נולדה ושם בבית של סבא פגשו את אח ואחות של אימה ושתי בנות דודות שלה. זה היה מפגש מלא התרגשות. שמחה על הפגישה ועצב על מי שלא חזר.
הן שמעו שמועות על מה שקרה ליהודים. היו רשימות של האנשים שניצלו. סבתא חוה נסעה לכל מקום ששמעה שיש בו רשימה של ניצולים. היא שמעה שיש ריכוז גדול של ניצולים במחנה ריכוז ברגן בלזן אז היא נסעה לשם. הן היו 4 בנות כשנסעו לשם. לצערה הרב של חוה היא לא מצאה אף קרוב משפחה שלה ואפילו לא פגשה אנשים מחייה הקודמים. בני המשפחה היחידים שנשארו בחיים לאחר השואה היו רק אחותה, אח ואחות של אימה ושתי בנות דודות שלה מבודפשט. בברגן בלזן היה משרד של ג'וינט (JOINT) שעסקו באיחוד משפחות. בעזרתם הצליחה ליצור קשר עם משפחתה באורוגוואי שבדרום אמריקה. היא ואחותה שלחו להם מכתבים והם ענו והזמינו אותן להיות איתם בדרום אמריקה. הם סידרו להן כרטיס אונייה וויזה של אורוגוואי. אח"כ בעזרת הג'וינט הן נסעו לפריז ולאחר 5-6 חודשים שחיכו לוויזה הפליגו למונטבידאו שבאורוגוואי.
במהלך השואה חוה סבלה סבל שאין כמוהו לתאר. כמובן שזה יישאר וייחתם למשך כל חייה וחוזר הרבה בחלומותיה. האובדן של משפחתה הוא משהו שהיא לא תשכח וילווה אותה עד הקבר. הזיכרונות שלה לא תמיד שליליים. היא ראתה בין החברים הרבה רצון טוב לעזור לזולת ומה שנראה לה הכי חשוב שהאנשים בנסיבות הכי גרועות שמרו על התקווה, על הרוח ועל המוסר. הרצון של הגרמנים להפוך אותם לחיות טרופות לא הצליח והם נשארו בני אדם.
לאחר השואה נסעה סבתא חוה עם אחותה בבי למונטבידאו באורוגוואי בדרום אמריקה, שם היו אחיות של אבא שלהן. המשפחה שלהן במונטבידאו סידרו להן וויזה וכרטיס אנייה וכך הגיעו מאירופה לדרום אמריקה. שם התחתנה סבתא חוה עם סבא דב שוורץ ז"ל. הם גרו בבואנס איירס בארגנטינה שם נולדו להם שני בנים: אביגדור (טומס חוליו) ויהודה (אדוארדו לואיס), אבא שלי. בשנת 54' עלו על אנייה עם ילדיהם בני 3.5 ושנה וחצי וסבתא חוה וסבא דב הגיעו ארצה והתיישבו במושב צפרייה.
סבתא עלתה לארץ ישראל כי כל הזמן רצתה להגיע לארץ וכתבה לדודה שלה מכתבים שהיא רוצה לבוא ארצה ואז דודה שלה ענתה לה שכולנו ציונים שרוצים לעלות לארץ אבל לאחר תקופת השואה אותה עברו היא ואחותה מגיע להם לבוא למונטבידאו ולקבל פינוק. בתקופה שהייתה בדרום אמריקה שני בני דודים שלה עלו לארץ. אחד כמתנדב במלחמת השחרור בשנת 48' והשני אחרי הכשרה עם קבוצת בני עקיבא. סבתא חוה ראתה את דאגותיהם וכאבי הלב של ההורים ואז החלטתה הייתה שהילדים שלה ילכו איתה ולא יעזבו אותה לבד.
סבתא חוה ובעלה היו ציוניים והוא היה ממקימי בני עקיבא בבואנוס איירס. הם החליטו לעלות ארצה מתי שאביגדור היה צריך ללכת לגן וסבתא לא רצתה להכניס אותו לגן של גויים. (היא, בעלה וילדיה גרו ברובע שלא היו בו הרבה יהודים.)
סבתא חוה ומשפחתה עלו לארץ בשתי אוניית- אחת מבואנוס איירס לג'נובה באיטליה ומג'נובה לחיפה בישראל. ההפלגה הראשונה נמשכה כחודש והיא הייתה עם שני ילדיה הצעירים. למזלה, היו שם מאה שמרטפים (משפחתה היו המשפחה היחידה עם ילדים והייתה שם קבוצה של מאה נערים/ נערות שבאו לשנה למכון מדריכי חו"ל).
